נשמה

לפיקסאר יש סרט חדש. זה כנראה כל מה שכמה צופים צריכים. עבור אחרים, העובדה שנשמה מסמנת את סרט האנימציה הראשון של פיקסאר עם מוביל שחור היא נקודת מכירה מרכזית במיוחד בשנת 2020. לסרט נשמה יש את הסגנון, הקצב והסגנון המושלם של פיקסאר, כדי לגרום למנצח נוסף לאולפן.
ג’ו (ג’יימי פוקס, Project Power) הוא מורה למוזיקה בתיכון שלא ויתר על חלומו להיות חלק מהרכב ג’אז. אבל בדיוק כשהפריצה הגדולה שלו מסיבוב הופעות עם הסקסופוניסט דורותיאה (אנג’לה באסט, הנוקמים: סוף המשחק) על סף התגשמות, ג’ו נקלע למצוקה נוראית כשהוא נאחז בחיים.
בזמן שהוא במיטת בית חולים, נשמתו נוסעת אל מעבר, שם נשמות מוטבעות את אישיותן בפיקוח של דמויות מופשטות שכולן נקראות ג’רי (אליס בראגה, ריצ’רד איואדה).
להבין שההופעה הזו טובה יותר מאשר ללכת לשלב הבא אל הלא נודע הגדול, ג’ו מסכים להדריך את 22 (טינה פיי), נשמה שאין לה עניין רב ללכת לכדור הארץ כדי להמשיך בתשוקה שלה. תקלה שולחת אותם בחזרה לכדור הארץ בתפקידים שהם לא ציפו להם וג’ו מתחיל בניסיון נואש להפוך את חלומו למציאות ללא קשר למכשולים.
לבמאי/כותבים שותפים פיט דוקטר (Inside Out) וקמפ פאוורס (מסע בין כוכבים: דיסקברי) יש הנחת יסוד חכמה. הם ניגשים לנשמה עם כמה רגעים ייחודיים בעולם האמיתי המעורבים בשאלות מטפיזיות ורוחניות של מטרה ועצמי.
אזור ההמתנה הוא מסוע שנע לאט בעוד שאזור ההיערכות מרגיש כמו משהו שהוכן עבור אפליקציה עם תחושה קצת סטרילית ועניינית.

כרגיל, האנימציה מדהימה עם כמה אפקטים מדהימים. Docter ו-Powers לא נצמדים לטכניקות אנימציה מודרניות מסורתיות ויצירתיות נהדרות עם עיצובים מופשטים.
לא קשה לדמיין את קטעי החשיבה מנתחים את התסריט, שנכתב בשיתוף מייק ג’ונס, מתוך הוגים עמוקים. יש כמה קשרים לא מכוונים ל-Get Out שיכולים לצלצל עבור חלק מהצופים ויש את המגמה המתמשכת עם דמויות ראשיות שחורות בסרטי אנימציה.
נדמה היה שנשמה היא עוקבת אחר קלישאת סרטי בורקס הפיתיון וההחלפה האופיינית של סרטי אנימציה עם מובילים שחורים כמו מרגלים בתחפושת והנסיכה והצפרדע.
אתה מכיר את הנוהל. העופרת השחורה מקודמת בכבדות רק כדי להפוך לחיה בשלב מוקדם. כדור האנרגיה הכחול של הנשמה הדומה לג’ו הרים כמה גבות. והתבנית צצה בצורה ברורה יותר בהמשך.
הרגשתי יותר נוח במקרה הזה שכן ג’ו, הדמות הראשית השחורה, לא נעלמה מהמסך לחלקים ארוכים מהסרט. זה חשוב במערכה השנייה מכיוון שג’ו לוקחת את בת 22 לסיור בעיר שם היא קולטת את כל המראות, הקולות והתחושות מהחיים בעיר.
יאמר לזכותם של יוצרי הסרט, נשמה אינו סרט אנימציה עיוור צבעים. הסרט לוכד את הטעם של ניו יורק תוך שהוא משרטט גוונים ספציפיים של חוויות שחורות כמו התחושה הקהילתית של מספרה ולחצים משפחתיים. הסצנות הללו הן בקלות כמה מהסצינות העשירות והמשתגמות ביותר של הנשמה.
הניקוד של ג’ון בפטיסט, טרנט רזנור ואטיקוס רוס גם הוא מצוין והוא מהסוג שהייתם משאירים ברקע רק כדי לשמוע אותו מתנגן.
אולי הסרט נשמה לא מנגנת את כל אותם התווים של Inside Out, אבל היא עובדת על רשימת השמעה דומה. במקום רגשות, נשמה חוקרת תשוקה ומטרה. סרטי פיקסאר תמיד נותנים את הסימן הנכון של מבדר ילדים ומבוגרים ברמות שונות, נשמה עשוי להשפיע קצת אחרת עבור מבוגרים הפעם.
צופים צעירים יותר יאהבו את הקומדיה הפיזית הסלפסטיקית והחלפת גוף, אבל מבוגרים עשויים למצוא את שאלות התכלית הרבה יותר מהותיות.
הרבה סרטי פיקסאר מספקים למבוגרים מבט גחמני על החיים שהם כבר חוו. נשמה מציעה שהעתיד עדיין לפני אלה שמוכנים לאמץ אותו.

שם המקורי של הסרט: Soul – 2020